ערך עצמי נמוך

שני השלבים של ערך עצמי נמוך וביקורת עצמית:

לבעיות של חוסר ביטחון עצמי וערך עצמי נמוך ישנם שני שלבים:

מאוד חשוב להבין את שני השלבים האלה כי בהבנתן מצוי המפתח לפתרון ולריפוי ממשיים, ולעומת זאת ללא הבנה כזו אתם עלולים להיתקע עם הפצעים הרגשיים אפילו כשהצטיידתם בעזרתו של מטפל או פסיכולוג מיומנים.

השלב הראשון, פעמים רבות, קשור למערכת היחסים עם ההורים (וכמובן האופן שבו ההורים מבינים, מתמודדים ומוליכים את ההישרדות המודרנית – הקרב על הערך העצמי).

אם לדוגמה הפנמתם מהוריכם שאתם שווים רק כאשר אתם מצטיינים במיוחד, או רק כשאתם "כמו כולם" או במקרים קשים יותר שאתם פשוט "לא שווים", "לא חכמים", "לא חשובים", "לא מעניינים" סביר שכבר כילדים תחוו את החיים במעין חרדה, פחד והרגשה שמשהו לא בסדר איתכם, או כל מיני סוגים ורמות של רגשי נחיתות.  

ככל שהפנמתם מסרים כאלה כך הסיכויים גדלים שיהיה לכם קשה יותר לתפקד ולהצליח בהתפתחותכם ובחייכם. אצל רבים המשמעות תהיה קשיים חברתיים ומיעוט הישגים.  

השלב השני הינו תחושות חוסר ביטחון וערך עצמי נמוך שהינן סוג של ביקורת או שנאה עצמית על רמת ההישגים והיכולות שלכם.

ככל שאתם מתקדמים בחייכם נהיה יותר ויותר קשה להאמין שהדברים איך שהוא יסתדרו, ושתצליחו להשיג רמה מספקת של מה שאתם מאמינים שייתן – יחזיר לכם – ערך עצמי (הצלחה כלכלית, הצלחה עם בני המין השני, הצלחה חברתית, הצלחה אקדמאית וכו).

הבעיה כמובן שבשלב זה בד"כ כבר שכחתם לגמרי איך הכל התחיל (השלב הראשון) ואת הסיבה האמיתית להישגים הלא מספקים מבחינתכם (והיא לא כי אינכם שווים!).

בשלב הזה רבים נופלים בפח ובעיקר שמים לב לחסרונות שלהם (ולכל אחד יש חסרונות) או למיעוט ההישגים ואז יש לכם כאילו "הוכחות" לכך שאינכם שווים.

חשוב להבין ולראות שמיעוט ההישגים שלכם הינם תוצאה של רגשות ערך עצמי נמוך (שהפנמתם מתוך חוסר מודעות טבעית בילדות) ולא ההוכחה שערככם נמוך!  

במקרים רבים גם כאשר אתם מתבוננים קצת על איך הכל התחיל אתם מרגישים כאילו הילדות שלכם לא קשורה לבעיותיכם הממשיות עכשיו. שזה לא אמיתי ואינו אחראי להתעסק בילדות ולהאשים את ההורים כי יש לכם כביכול "הוכחות חותכות" לכך שאתם פגומים באיזה שהוא אופן.  

בהחלט אפשר להבין את הצורך הבוגר לקחת אחריות על מצבכם וקשייכם ולא להיות קורבן חסר אונים שמתפתה להאשים את ההורים בכל דבר (ואפשר לקרוא על כך לעומק כאן: ההורים תמיד אשמים? ניתוח אובייקטיבי)   אך כל עוד לא תראו באופן ברור את השפעת הוריכם עליכם ותעברו תהליך שישחרר אתכם על אמת מהשפעתם השלילית (אם הייתה כזו) אינכם לוקחים אחריות אלא טומנים ראשיכם בחול וגם נחנקים שם מהאשמה עצמית מוגזמת.  

ההאשמה העצמית הינה מוגזמת כי אינכם באמת יודעים כיצד להשתחרר מהרגשות העבר הללו, ברוב המקרים אתם חווים את עצמכם כבולים בתוכם לחלוטין.  

העובדה שאתם יכולים לזהות (בעזרתם האדיבה של מטפלים ומאמנים שונים שאינם יודעים כיצד לעזור לכם) שבמידה מסוימת נוח לכם שם (כי כאשר חווים רגשי נחיתות זה מלווה בפחד עצום ומשתק – 'ונוח' להימנע ממשהו שנחווה ככל כך מפחיד) אינה מצדיקה את הביקורת העצמית מאחר ואינכם נשארים שם מרוב שנוח לכם, אלא מכייון שאתם מרגישים בצורה מאוד מוחשית שאינכם יכולים אחרת.

בהקשר זה גם חשוב מאוד להיזהר מפני רעיונות טיפוליים נוקשים שנשמעים משהו בסגנון " פשוט תפסיק להיות קורבן וקח אחריות!" שבהחלט לא מתאימים לכל אחד בכל מצב".

למעשה אלו רעיונות שניתנים מתוך חוסר האונים של המטפלים, כשהכלים שלהם לא תמיד מתאימים לכל אחד.  

לא שהאנרגיה שלא רוצה להיכנע והאומרת: "אני לא מוכן להיות עבד של רגשות העבר.. קיבלתי המון כלים…חייב להיות שהטעות אצלי, שאני לא בסדר במשהו, כי אחרת כבר הייתי מתגבר על בעייתי… .אני לא מוכן להרים ידיים ולוותר על חיי…אני פשוט לא מוכן לקבל את המצב הזה…" – תמיד שלילית.  

לפעמים  זה  בדיוק  המסר שמטופל צריך להפנים כדי לצאת מהתקיעות שלו.

הבעיה היא, שוב, שגישה זו לא מתאימה לכל אחד ולכל מצב.

לפעמים לא משנה כמה כלים ומפתחות קיבלתם וכמה מאמץ כבר השקעתם, אם לא קיבלתם את המפתח הספציפי שמתאים למנעול הייחודי שלכם, אתם עלולים להישאר, בשלב זה, ללא פתרון מעשי עבורכם.

ואם אתם מאשימים את עצמכם על הנסיבות המצערות האלה זה פשוט אינו הוגן. מספיק שהנסיבות לא נעימות בלי הביקורת העצמית הלא הוגנת שמתווספת אליהן.  

שימו לב, אולי המחשבה שאתם עלולים להישאר במצב הזה כל חייכם עצובה ומפחידה ביותר, אך לקיחת אחריות לא תהיה בריחה אל תוך ביקורת עצמית (שחוץ מכאב, מעניקה תחושת כוח ומוטיבציה רגעיים – לפני הנפילה אל הייאוש) אלא מוכנות להיות עצובים ופוחדים, כשבמקביל אתם משתדלים ככל יכולתכם להישאר אופטימיים (ככל יכולתכם ורק ככל יכולתכם), ולהמשיך לחפש פתרונות נוספים. ואם הפתרון הנוסף אינו עוזר, לאסוף את עצמכם ולהמשיך.  

במצבים אלו כלים טיפוליים מתאימים צריכים לכלול כלים ייעודיים לחקירת המנגנונים הפנימיים הלא מודעים שמפעילים אתכם באופן בלתי נשלט – והפיכתם למודעים – וכך תוכלו להחזיר לעצמכם את חופש הבחירה 'בתאכלס' שיאפשר לכם סוף סוף לקחת אחריות ממשית ולרפא את עצמכם (מעבר ללקיחת האחריות ראשונית שהיא בעצם המשך החיפוש של פתרונות במקום מעגל הביקורת העצמית והייאוש).

אפשר לקרוא על כלים אלו לעומק במאמר המסביר על תרפיה קוהרנטית שהינה תרפיה מתקדמת לחשיפה מהירה של תכנים מתת המודע.

לסיכום לקיחת אחריות כוללת מספר שלבים:

1. הכרה בכך שכל הכלים והתובנות שאספתם עד עכשיו (גם אם יש המון מהם), ועד כמה שהם נראו מבטיחים וברי ביצוע לחלוטין – אינם מתאימים או מספיקים למצבכם הספציפי (ולכן זה פשוט המצב וזה לא אשמתכם).

2. להסכים לחוות את העצב והפחד הקשורים להכרה הזו, ולהבין שהביקורת העצמית עלולה לשמש נתיב מילוט מחוויה לא נעימה זו.  

3. הכרה בכך שאינכם מודעים למנגנונים נסתרים המפעילים את התנהגותכם ורגשותיכם ולכן נחווים כלא תחת שליטתכם ולחפש אפשרויות שיעזרו לכם להיות מודעים ברמה שמספיקה ומחזירה לכם את השליטה וחופש בחירה ממשי.

4. לעשות כמיטב יכולתכם להישאר אופטימיים כדי להמשיך לחפש פתרונות חדשים. וכאשר אתם מיואשים מידיי, להכיר בכך שכרגע אתם פשוט מיואשים מידיי (וזו זכותכם להתייאש) עד שתמצאו אנרגיה חדשה לחפש פתרון חדש (ואתם כבר יודעים שכל פעם מופיעה אנרגיה חדשה כזו).

לסיום אדגיש שוב שקשייכם אינם מוכיחים שאינכם שווים אלא מהווים תוצאה של פצעים רגשיים שפשוט דורשים טיפול מתאים. אז כאשר המטפל שלכם ינסה להדריך אתכם לריפוי פצעי ערך עצמי המקוריים מהעבר, אל תאמינו "להוכחות" העכשוויות לכך שאינכם שווים, אלא תנו את דעתכם לכך שכל "ההוכחות" האלה הם תוצאה בלתי נמנעת (במקרה הייחודי שלכם) של הפצע אותו אתם מנסים לרפא.

בהצלחה!