אין כאלה השווים יותר ממני?

כולם שווים, אבל אין שווים יותר?

עוד מימי בי"ס כולנו רצינו להיות בין המקובלים בין אלה "הנחשבים". רבים ממשיכים לחוש כמיהה עמוקה ומייסרת להשתייך ל"קבוצת השווים באמת". הם מרגישים שרק אם הם יהיו יותר טובים מכולם הם יוכלו להרגיש בעלי ערך.

למעשה הכמיהה הזו נפוצה הרבה יותר ממה שנדמה, והרבה מהביקורתית שלנו שמופנית כלפי אנשים אחרים נועדה להעניק לנו תחושה שאנו טובים מהם על מנת ליצור בתוכנו תחושה שאנחנו טובים מכולם באיזו שהוא מובן – שוב מתוך אותה הרגשה (נסתרת בד"כ), שרק כך אנחנו מרגישים שווים.

בד"כ אנחנו לא נרשה לעצמנו ממש להגיד (לעצמנו ולאחרים) שאנחנו טובים מכולם כי בחברה שלנו זה מסמל התנשאות או דווקא נחיתות, אך מי שמשקיע הרבה אנרגיה בלבקר אחרים (באופן גלוי או בראשו בלבד) למעשה מנסה לבדל את עצמו ולהרגיש יותר ויותר שהוא טוב מאחרים.

למעשה ההרגשה הזו שרק אם נהיה יותר טובים מאחרים, או השווים ביותר, נהיה שווים באמת, הנה פצע פסיכולוגי רגשי מכאיב ביותר אשר נוצר בילדותינו.

אם לא קיבלנו חינוך תומך ואוהב אשר משדר בביטחון שבבסיסנו אנחנו בעלי ערך ללא קשר להצלחות ויכולות בעבר הווה ועתיד, אנו נחווה שערכנו הבסיסי תלוי במשהו, כלומר שהוא אינו פשוט עובדה. שערכנו תלוי בהישגים שהישגנו וביכולתנו להמשיך ולהשיג הישגים נוספים. תלות זו הינה פצע בתחושת הערך שלנו.

זאת אומרת שבמצב זה אנחנו ממש נחווה (וזה לא משנה מה האמונות הבוגרות שלנו) שערכנו הבסיסי כאדם עומד בסימן שאלה. זהו מצב של מתח מתמיד כואב ומפחיד. וככל שאנחנו מצליחים פחות, לפי הסטנדרטים המקובלים כרגע בחברה שסביבנו, כך הכאב והחרדה מתגברים.

החדשות הטובות הן שאם נרפא את פצענו הרגשי, אנו יכולים לחוות שבסיסנו אנחנו טובים ושווים, ושהריפוי של הפצע הזה הינו אפשרי בהחלט.

בנקודה זו אתם עשויים לשאול: "אבל מה, אין אנשים ששווים יותר מאחרים?" , "ערך אינו תלוי בהישגים?"

לפני שאנסה לענות על שאלות מסוג זה, ראשית חשוב לראות שלרוב, מקור השאלות האלה, הינו מתוך אותו פצע או מתוך מאבק חברתי שאני מכנה "ההישרדות המודרנית – הקרב על הערך העצמי" ולא מתוך עניין פילוסופי אמיתי.

כלומר לרוב אנחנו נתעסק בשאלות הללו או מתוך רצוננו לא לוותר על הערך שהשגנו בקרבות מוצלחים על ערכנו(או הבלבול הקולקטיבי שנוצר בעקבות הקרבות הללו), או מתוך פחד שמא אנחנו משקרים לעצמנו ביחס לערכנו. ושוב, לא מתוך הגות פילוסופית שמטרתה לפצח את סודות החיים.

הפחד לשקר לעצמנו קשור לתפיסה הרווחת, והמוטעית לחלוטין, שאם אנחנו מרגישים ערך עצמי נמוך זה מצביע על ערך נמוך אמיתי, כלומר שזו לא רק הרגשה שנובעת מפצע, אלא מציאות ממשית שאנחנו באמת פחות שווים.

טעות רווחת זו נובעת מניסיוננו למצוא הגיון ברגשות שלנו.

כאשר אנו מרגישים ערך נמוך אנו רוצים להסביר לעצמנו מדוע אנחנו חשים כך ומחפשים את כל החסרונות שלנו כדי להצדיק ולהרגיש שיש הגיון בחיינו (אבל לא לוקחים בחשבון ויתכן וההרגשה פשוט נתקעה שם מהילדות כפצע ואין לזה קשר למציאות הנוכחית).

במקרים רבים לא נשים לב שבעצם כמו כולם יש לנו יתרונות וחסרונות, ושבכך שנמצא את החסרונות שלנו אנחנו לא באמת מסבירים שום דבר – כי לכולם יש חסרונות ואין להם שום קשר להרגשת הערך הנמוך!

מי שחווה תחושות ביטחון עצמי נמוך או ערך עצמי נמוך יכול להיווכח בכך אם ישים לב שהחסרונות שהוא טען שהסבירו את הרגשות הללו, משתנים לאורך השנים.

למשל אולי בילדות הרגשתם לא נוח בגלל צורת אפכם אך בגיל ההתבגרות אפכם הפסיק לחלוטין להפריע לכם, "והגורם" החדש לתחושת אי הנוחות שלכם מעצמכם, היה הזדקקותכם למשקפיים. עכשיו אולי אתם מרגישים לא נוח עם מידת יכולתכם להיות אסרטיביים והמשקפיים כלל לא מטרידים אתכם יותר.

נדמה לנו "שהגורמים" לחוסר הביטחון משתנים אך ההרגשה שמשהו לא בסדר איתנו היא הדבר הקבוע, והחסרונות שנראים לנו המשמעותיים ביותר בכל תקופה משתנים על פי התפיסות החברתיות של החברה הרלוונטית שסביבנו.

כלומר מתוך ניסיון להבין מדוע אנחנו חשים חוסר ביטחון אנו מחפשים אילו חסרונות גורמים לנו להרגיש לא בנוח וכאשר אנו מוצאים חיסרון כזה הוא נראה כמסביר את התחושה. אך העובדה שכל פעם אנחנו מוצאים חיסרון אחר, שהוא כביכול הסיבה לחוסר ביטחוננו, מדגימה שהחסרונות השונים שלנו אינם בשורש בעיית חוסר הביטחון שלנו.

אם כן כדי להבין את השאלה "ערך לא תלוי בהישגים? תוכלו לקרוא את "חשיבות ההבדל בין ערך בסיסי לערך נרכש" ובו תוכלו לגלות שישנם שני סוגים של ערך (ערך בסיסי שהינו ערך שאינו תלוי בכלום לבין  ערך נרכש שגדל ככל שאנו מתפתחים) ושבגלל שאיננו יודעים להבחין בבירור בין שני סוגי הערך הללו  אנו נוטים להתבלבל ביניהם ולהוריד מתחושת הערך הבסיסי במקום מתחושת הערך הנרכש כאשר אנו משווים הישגים.

כדי להבין מדוע כולנו זכאים לחוש שאנו שווים (ובבסיסנו לא שווים פחות מאף אחד אחר), חשוב לקרוא את המאמר "הישרדות מודרנית – הקרב על הערך העצמי" כי בו תוכלו לראות כיצד עצם הקריטריונים שעל פיהם החברה מעניקה ערך הינם תוצאה של קרבות הערך שאנו משתתפים בהם כתוצאה מתחושות חסך רגשי ותחושות של ניתוק ממשמעות אמיתית בחיינו.

כלומר הקריטריונים הללו אינם קריטריונים אובייקטיביים או אמיתיים אלא תוצאה של מאבקים הישרדותיים על תחושת ערך.

אני מאמין שכל אחד מאיתנו נושא בתוכו מתנה אלוהית החשובה למרקם הכולל של החיים ושכל מי שידע מהו מתנתו וכיצד להעניק אותה לעולם יחווה משמעות ותכלית לחייו ויאבד כל עניין בקרבות ערך עצמי (לכן כדאי מאוד למצוא כלים מתאימים כדי שתוכלו להתחבר למתנותיכם).

לאנשים שאינם מתחברים לרעיונות רוחניים או שאינם מאמינים שלכל אחד יש מתנה ושאפשר להתחבר אליה אוכל להציע מספר רעיונות שכדאי להגות בהם (חוץ מלהציע שפשוט יתנסו בכלים הללו וייווכחו בכך בעצמם):

ראשית חשוב להבין שהרבה יותר משמעותי מהישג זה או אחר, הינו כמות ועוצמת המכשולים שהיה צריך להתגבר עליהם על מנת להשיג את ההישג.

זו הסיבה שאנשים שהייתה להם ילדות קשה מאוד מבחינות אובייקטיביות מתגאים במיוחד בהישגים שלהם.

צריך לזכור שרבים חוו אולי ילדות פחות קשה מבחינה אובייקטיבית, אך ההשפעות הפסיכולוגיות שהופעלו עליהם הינן כאלה שעל מנת להתגבר עליהן ולהגשים את עצמם נדרשות שנים רבות מאוד (ללא טיפול ותמיכה מתאימים) ושלכן אי אפשר להשוות בין הישג של אדם אחד לשני.

אף פעם איננו יודעים על מה האדם היה צריך להתגבר.

גם אדם החווה בד"כ חוסר ביטחון חולשה ופחדים יכול למצוא מקום בתוכו אשר בו הוא יודע ומרגיש עוצמה פנימית וערך. הוא רק אינו יודע כיצד לממש ולחיות את פנימיותו זו (כתוצאה מטראומות שונות) ולכן הוא מאבד אמון בכוחו הפנימי.

חשוב להבין שהתחושות הפנימיות החיוביות הללו של עוצמה וערך טוב ויופי (גם אם אינכם מצליחים להגשים אותה ורוב הזמן כבר לא חשים בה) הינן ביטוי ממשי של מי שאתם.

הבינו שמתחת לחזות החלשה והמסכנה של אנשים שאתם עשויים לפגוש מדי פעם מתחבאים אנשים נפלאים ועוצמתיים שאינם מוצאים את הדרך לצאת החוצה.

אם אי פעם התמזל מזלכם לפגוש אדם שנראה שהשתנה מאוד, שפתאום הפך להיות אדם חזק ובטוח בעצמו תוכלו להבין שבעצם העוצמות הללו תמיד היו שם ולהבין שגם בכם התחושות הפנימיות החיוביות אך החמקמקות, מחכות לחילוץ.